סלקום ישראל בע"מ נ' מרגלית

פסק דין

בפני תביעה כספית, בסך של 2,589 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט), שעניינה יתרת חוב שנותרה בספרי התובעת בעבור מכשירים שרכש הנתבע, וכן חוב בעבור שימוש שוטף שלו בשירותיה. התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 01-18110-34-5), ולפי נספחי כתב התביעה שהוגש לביצוע, מדובר במס' לקוח 252937685 אצל התובעת. הנתבע הגיש התנגדות.

הדיון בהתנגדות התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, וכן על מסמכים שהוצגו לבית המשפט במהלך הדיון.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק בעובדות הבאות: הנתבע היה לקוח של התובעת, והעסקאות בינו לבינה נרשמו בספרי התובעת לפי שני מספרי לקוח שונים. בין היתר, רכש מכשיר מסוג בלקברי ועוד מכשיר נייד נוסף, וכן מודם וראוטר. לנתבע היו טענות לחיובים ביתר שביצעה התובעת, ובקשר לכך התנהלו בין הצדדים שיחות רבות. ביום 1.7.2011 הגיש הנתבע נגד התובעת תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר-סבא (ת"ק 15931-08-11), בה תבע ממנה כ-10,000 ₪, מיעוטם בגין חיובי היתר ורובם בגין השחתת זמנו ועגמת נפש. לאחר דין ודברים, ביום 11.10.2011, הושגה פשרה, שהעתקה צורף להתנגדות, ובה נכתב כי היא נחתמת "הואיל והצדדים מעוניינים להסדיר ולסיים באופן סופי ומוחלט את כל המחלוקות ביניהם בדרכי פשרה...". בגוף ההסדר מופיעות הוראות בדבר ויתור של הנתבע (התובע שם) על כל טענה שלו כלפי התובעת בקשר עם התביעה המדוברת, כנגד תשלום בסך 3,664 ₪ ששילמה לו התובעת (הנתבעת שם). תשלום זה אכן שולם. ביני לביני, ביטל הנתבע בחודש אוגוסט 2011 את ההרשאה שנתן לתובעת לחייב את כרטיס האשראי שלו, והוא נותק משירותיה. בד-בבד, באותו חודש אוגוסט 2011, ובעקבות בדיקת טענותיו, זיכתה התובעת את הנתבע בסך של כ-2,482 ₪, והעבירה סכום זה לחשבונו או לכרטיס האשראי שלו. בספרי התובעת נרשם זיכוי זה בכרטיס הלקוח המשוייך למס' הלקוח הנזכר בראשית פסק-הדין, ושבעניינו הוגשה התביעה הנוכחית; הזיכוי על פי הסכם הפשרה נרשם בספרי התובעת בכרטיס הלקוח המשויך למס' הלקוח הנוסף.

עד כאן ההסכמות. טענות התובעת הן, בקליפת אגוז, כי התביעה הקטנה הוגשה בהתייחס לחיובי יתר במס' לקוח מסוים, שאינו מס' הלקוח נשוא תביעה זו, וכי לפיכך הסכם הפשרה התייחס באופן ספציפי לאותו מס' לקוח, והוא אינו נוגע לחיובים שנותרו במס' הלקוח נשוא תביעה זו, חיובים שנוצרו לאחר הגשת התביעה הקטנה, ועל כן ברי כי אינם נכללים בגדרי המחלוקת המתוחמת באותה תביעה קטנה.

הנתבע טוען, בקליפת אגוז, כי אין משקל לשיוך מספרי הלקוח אצל התובעת, כי ההסדר אמור לכלול את מלוא המחלוקות שבין הצדדים, וכי ממילא הוגשה התביעה הקטנה בקשר עם חיובי יתר הנוגעים למכשיר הבלקברי שברשותו, ואף יתרת החוב העיקרית, בגין מכשירים שרכש, היא יתרת חוב שמקורה בתשלומים שטרם שולמו ע"ח תמורת אותו מכשיר בלקברי.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו. כפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון הלא-פורמאלי, משקף פסק-דין זה גם הערכה, בין היתר, של עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט ושהוצגו לפני בדיון, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לדחות את התביעה, ולהורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל, והכל ללא צו להוצאות.

התביעה נדחית בזה, אפוא. תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-18110-34-5 ייסגר. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ד, 09 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: